מצעירה תל-אביבית סמי-מוצלחת למהגרת ניו-יורקרית מאד מפוכחת

תל אביב;

לפני כשנה ישבתי מול מספר מנהלים במשרד הפרסום התל אביבי שבו עבדתי כמנהלת קריאייטיב, שהגישו לי הצעת שדרוג תפקיד מספקת מאד במושגים של אז. הצעה שכל כולה מרוחה במילים "אי אפשר לסרב." הסתכלתי דרך החלונות הגבוהים של המשרד על הנוף התל אביבי, הבטתי בחזרה אל האנשים בחדר, הודיתי להם מאד וביקשתי כמובן, זמן לחשוב. כשפתחתי את ההצעה שוב בבית, הרגשתי צורך לסרב לה, הרגשתי שההצעה האמיתית שכרגע הציעו לי היא לא ככה וככה תוספת במשכורת ומענקים, אלא דווקא המילים שלא היו כתובות שם, והן: היכולת לחלום ולהאמין בעצמי.

כמה ימים לאחר מכן סירבתי, כמעט לא מאמינה למשמע עצמי, והגשתי מכתב התפטרות. אמנם אהבתי את המשרד הזה והרגשתי שאוכל לגדול בו, ויותר מכך הרגשתי שאוכל ללמוד הרבה מאד מהעבודה והנפשות הפועלות בו. אבל דווקא בגלל זה – הרגשתי שאני חייבת לעזוב ממקום חזק ולא חלש, אחרת לעולם לא אצליח להבין מה אני יכולה לעשות בשביל עצמי. מחלת דור ה-Y, אם תרצו.

אז יצאתי לפרילנס, ואחרי חודש בלבד התברר לי שעשיתי החלטה נכונה מאד. התגמולים החודשיים שלי נסקו, החיים זימנו אליי לקוחות טובים, שלטתי לחלוטין בכל תהליכי העבודה, כל התגמולים והשכר שלי הגיעו אך ורק אליי, ואך ורק בזכות עבודה קשה. הבנתי כמה אני אוהבת את מה שאני עושה. תחושת סיפוק ומימוש מילאו אותי, נהייתי רעבה יותר. בקטע טוב.

סוף סוף, אחרי כמעט עשור של חיים בתל אביב, הרגשתי שהגעתי לגרסה הטובה ביותר של עצמי.

"התעוררתי, יש לי חזון ותוכניות, בעיר הנפלאה בעולם, תל אביב", אמרתי אז לחברה שלי; "התקבלתי ללימודים בניו יורק, תבואי איתי", היא השיבה.

ניו יורק;

-"מיי ניים איז נטע"

- "נינה?"

-"נ ט ע"

-"ניסה?"

-"אנ אי טי איי"

- "סורי?"

- "ג'סט קול מי N"

- "אוקיי"

האהבה כמובן ניצחה וארבעה חודשים אל תוך ניו יורק, אני באמונה עצמית שהטוב קיים בתוכי, השייכות הפכה מושג נזיל, ומשתנים כמו מקום או זמן נותרו רק חיצוניים. ובכלל – לעבור לניו יורק זה גדול מהחיים.

העיר הזו היא חתיכת שורה לרזומה ועשויה לטמון בחובה הזדמנות טובה יותר ממה שחשבתי שאוכל לקבל אי פעם בתל אביב.

כל התחושות האלו נשמטות מתחת לרגליי ביום בהיר אחד כשאני מוזמנת לישיבה במנהטן, עם מלא אנשים מכובדים מהתחום שלי, לתת פידבק על פרזנטציות. באנגלית. על השוק האמריקאי.

אני רוצה להגיב כמו שאני רגילה להגיב בחדרים מלאי אנשים: בחדות, מתוך חשיבה מהודקת, מרוכזת בדברים החשובים, לייצר נרטיב הגיוני מסביב למילים שלי ובעיקר להרגיש את החדר ואת איך שהמילים שלי עשויות להיתפש. אבל פתאום – ידיי נכרכות באין-ספור חבלים: השפה, הנורמות ההתנהגותיות והתבנית התרבותית והמקצועית. המחנק בגרון עולה לי. אני מוצאת את עצמי מועדת בלשוני, מסתבכת, לא מצליחה לפרש איך הנוכחים בחדר תופשים את דברי או חווים אותי והולכת לאיבוד. מובסת, אני מצטמצמת בפינת החדר לאדם הפסיבי שמעולם לא הייתי.

לאחר הפגישה הזו אצא לרחוב, מותשת ומרוקנת, ואנסה להגיד את שמי למוכרת בבית הקפה במשך כמה דקות. היא לא תבין את שמי במשך דקות ארוכות. כל כך בסיסי, כל כך פשוט, למה כל כך קשה? אני מקבלת את הקפה, שעליו מתנוססת בטוש שחור האות N באנגלית, כמו סמל לזרות, כתחושה קשה אותה אני מפרשת כמחיקת הזהות שלי וכל מה שהשגתי עד היום. אני חוזרת הביתה ונכנסת מתחת לשמיכה למשך היום, שולחת וואטסאפ לחברה שלי: מיציתי. נחזור?

במחקרים רבים, חווית ההגירה מפורשת כחוויה מורכבת שבה המהגר מרגיש שהוא נאלץ לבחור באחת משתי הדרכים הבאות: להתבודד בקהילה השייכת לארץ המוצא שלו תוך הימנעות מכל ניסיון השתלבות, או - למחוק את כל מי שהוא כדי שיצליח להשתלב בתרבות החדשה. דיכוטומי משהו. "תמצאי את האמצע", אני אומרת לעצמי, "תפסיקי לחשוב יותר מדי, פשוט תזרמי ותייצרי לעצמך הזדמנויות", מוסיפה, "והכי חשוב, תפסיקי לדבר עם עצמך".

אז הנה, אני מפסיקה לדבר עם עצמי ומשתפת איתכם ב- 4 תובנות שריכזתי לעצמי מתוך ניסיונות כושלים יותר או פחות, לטובת אלו שעשויים לקחת את הפקלאות ולעבור למקום אחר:

1. הגילוי שאפשר אחרת הוא המתנה הכי גדולה

העובדה שיצאתם מתוך מקום אליו נולדתם מבלי ששאלו אתכם אם בא לכם להיוולד דווקא בו, ובחרתם באופן אקטיבי להגיע אל מקום אחר שבו הכל שונה - פותחת את המחשבה, ונותנת תחושה שאפשר גם אחרת. הגילוי הזה, המטלטל, ולעיתים כזה שמגיע מאוחר, יאפשר לכם לחוות את העולם בזום אאוט, להבין שיש עוד המון אפשרויות בחיים – הן מבחינת תעסוקה, הן מבחינת התנהגות, הן מבחינת הסביבה, ויאפשר לכם להבין דבר אחד – אתם מחליטים איפה תרצו להיות, שום דבר לא מכתוב.

2. לא רק הסביבה השתנתה, גם הבנצ'מארק שלה

אל תנסו למדוד את עצמכם בסרגל הישראלי, הוא לא קיים יותר (לדוגמה מוקצנת – הסרגל הישראלי ימדוד אם צעקתם מספיק בפגישה והייתם מספיק בולטים או רעשנים בה כמדידת השפעה והשארת רושם טוב) תנסו לפענח את הסרגל המקומי, את סט הפידבקים החדש ואיך שאנשים מגיבים בתוכו, ולמדוד על פיו איפה אתם נמצאים.

3. תחזרו להיות תינוקות

האם תינוק מובך כשהוא נופל, מבקש סליחה או נכנס לדכאון? לא. גם כי הוא עדיין אמבה, גם כי הוא יודע בשורשים הקיומיים שלו שהוא חייב ללמוד ללכת וזו הדרך היחידה. הוא יפול מיליון פעמים, אחרת הוא לא יתקדם. תנו לעצמכם קצת קרדיט ותפלו כמה שצריך (אבל לא להגזים. אף אחד לא יחבק אתכם אח"כ ויגיד כמה שאתם מתוקים)

4. תנהלו את הטעויות שלכם

אמנם תיפלו כמו תינוק, אבל קחו את הנפילה הזו כמו גדולים. אתם לא היחידים שיודעים שאתם מהגרים, גם האנשים שמסביבכם ואיתם אתם בקשר מקצועי או אחר. תשתמשו בזה. תמקסמו כל טעות או מה שאתם עשוים לקרוא לו 'כישלון', תבקשו פידבקים מאנשים ותבצעו פולואפים, תנסו לייצר הזדמנויות שניות או לתקן הזדמנויות ראשונות, אל תברחו מהמקומות הקשים. תנהלו את הטעויות, גם הנוראיות שבהן, ותקשרו את הקצוות מסביבן כדי לא להשאיר מקומות מביכים או רגשיים ולנסות לראות איך כן אפשר לשמור את הדלת פתוחה, או לבקש לפתוח דלת אחרת.

בהצלחה לכם ולי!

-נטע רייך

#newyork #telaviv #tips

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Black YouTube Icon
  • Black Facebook Icon

© 2015 by ZE.ZE. Proudly created with Wix.com